כמה כואב לראות את זה על החומות של ירושלים האהובה...

Ksenia Svetlova كسنيا سفطلوفا

@KseniaSvetlova

"קיצונים משני הצדדים" וכו'. כל היום הייתי על הקו עם בני אדם מצ'רניגוב - עיר שאין שם חשמל כבר 3 ימים והמונים מבקשים להתפנות ממנה כי המזון אוזל. אמהות לתינוקות רכים, סבתות שבוכות על החתולים שלהן שהיו להן כמו משפחה, נכים שאין איך לנייד אותם. שני הצדדים, עיריית ירושלים? הבושה התאבדה

نير حسون Nir Hasson ניר חסון

@nirhasson

עיריות לונדון, פריס, רומא, מלבורן, ברלין ועוד מאירות מבני ציבור בדגלי אוקראינה כדי להזדהות עם הקורבן. עיריית ירושלים מאירה את החומות בדגלי שני הצדדים. לאן נוליך את הבושה?

451

4:36 PM • Mar 13, 2022

אנחנו מייחסים כל כך הרבה חשיבות ריטואלית למצווה של שבת זכור לפני פורים, לשמוע את

“זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.”

אבל מה זה שווה אם אנחנו לא מצליחים לזהות את אגג העמלקי טובח ללא רחמים באזרחים חלשים ויגעים?

NEXTA

@nexta_tv

#Polish political scientist Adam Eberhardt: #Mariupol becomes Putin's #Srebrenica

The Srebrenica massacre is one of the bloodiest events of the Yugoslav war, recognized as genocide by the International Court of Justice.

1,952

7:28 AM • Mar 13, 2022

אולי כדאי במקום זה לחזור לישעיהו, שמזהיר אותנו על צומות וברור שמכוון כנגד הסכנה הרחבה יותר של ריטואלים דתיים שמתרוקנים מתוכנם

הֲל֣וֹא זֶה֮ צ֣וֹם אֶבְחָרֵהוּ֒׃..הֲל֨וֹא פָרֹ֤ס לָֽרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ וַעֲנִיִּ֥ים מְרוּדִ֖ים תָּ֣בִיא בָ֑יִת כִּֽי־תִרְאֶ֤ה עָרֹם֙ וְכִסִּית֔וֹ וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם

מעניין מה היה לנביאי ישראל לומר על כל ההתפחויות כאן...

אני במצוקה (לא ציני), תעזרו לי להבין איך זה הגיוני.

פוטין פולש לאוקראינה, מחרב את המדינה וטובח באזרחים. משתמש בשואה כהצדקה: דה-נאציפיקציה.

ישראל: נסיון לניטרליות, שתיקה וגינויים חלשים. הצדקה ריאל-פוליטיקית: לא יכולים להרשות לעצמנו לגנות, פוטין חזק והוא בסוריה וכו’. (בינתיים יד-ושם עוד מנסה לקבל מיליארדים מאוברמוביץ עד שסנקציות עולמיות מסכלות את זה.)

זלנסקי לישראל: השוואה של פוטין לנאצים. הוא רוצה להשמיד אותנו, אתם חייבים לעזור לנו.

ישראל לזלנסקי: זעם, עיוות ההסיטוריה, השוואה מקוממת לשואה. אתה משתמש בשואה ככלי ריאל-פוליטי.

עוד חודשיים, תוקפנות איראנית כלפי ישראל.

ישראל למערב: השוואות של איראן לנאצים. הם רוצים להשמיד אותנו, אתם חייבים לעזור לנו.

המערב לישראל: גינויים חלשים. הצדקה ריאל פוליטית.

ישראל למערב: מנוונים מוסרית, תתביישו.

אם ישראל משתמשת בקלף הריאל פוליטי להצדיק את פעולותיה, למה אנחנו עדיין מופתעים שכך יעשה גם המערב? לנו מותר להתגונן שאנחנו לא צריכים להיות יותר צדיקים מהם, אבל אנחנו מצפים מהם שיהיו יותר צדיקים מאיתנו? אני לא מבין...

ומעבר לכול, רק סיפור משותף, של בניית חברת מופת, יעשה צדק עם חיינו כאן ועם ההיסטוריה והמורשת שלנו. הסיפור הזה חייב להיות בצורה זו או אחרת בניית חברת מופת בארץ ישראל.

אני מסכים מאוד עם פרסיקו שאנו זקוקים בדחיפות לסיפור וחזון מלכדים, ושחסרונם מסוכן לנו בהרבה מאיומים מבחוץ. כתבתי על כך כאן רבות בעבר. עם זאת, יש לי כמה שאלות לגבי הניתוח של פרסיקו ומהכיוון שהוא מציע.

פרסיקו כותב על משבר הזהות שבה שרוייה החברה הישראלית, ובפרט על עליית הימין הפופוליסטי שמאיימת (כך אנו סבורים) על האופי הדמוקרטי של המדינה. כמו רבים אחרים, פרסיקו רואה בעליית הימין תגובת-נגד לפריחה העולמית של הליברליזם המאיים על זהויות אתניות, מסורתיות ולאומניות. פרסיקו מבחין בין שתי גישות שמאל עיקריות בישראל: השמאל הפרוגרסיבי והאוניברסלי יותר המיוצג ע”י מפלגות כמו מרץ, והשמאל הליברלי-לאומי המיוצג ע”י יש עתיד או כחול לבן. פרסיקו טוען שהשמאל הפרוגרסיבי לא מסוגל להוות אלטרנטיבה שלטונית מאחר והיא מדברת רק אל

מעגל מוגבל של אנשי מעמד בינוני(-גבוה) משכילים וחילונים (ולרוב, אשכנזים).

בנוסף השמאל הפרוגרסיבי מאיים על זהויות אתניות, מסורתיות ולאומניות “אשר נחוצים לרובנו עבור חיים בעלי משמעות”.

לכן, פרסיקו גורס כי רק השמאל הליברלי הממלכתי-לאומי יכול להעמיד אלטרניטיבה בת קיימא לממשלת הימין הפופוליסטית של נתניהו. אבל, כך הוא טוען, אין די בשמאל הליברלי הקיים:

צריך להציע לבוחרים גם זהות יהודית פוזיטיבית…יש להדגיש את כל המימדים היהודיים שנתניהו ושותפיו מזניחים: את השאיפה לצדק ולחסד, את אהבת הגר, את מוסר הנביאים, את בריאת כל בני האדם בצלם אלוהים, את רדיפת השלום. על כל אלה להיות מודגשים, מדוברים, נישאים כדגל.

ועוד:

תנועה הציונית מעולם לא הסתפקה בשאיפה להקים מדינת לאום, אלא הוסיפה לה תמיד את הקריאה האתית והחברתית להתעלות עצמית, למימושו של חזון ה'אור לגויים', להקמתה של חברת מופת. יש לשוב ולהציב מטרה זו כאידיאל וכאתוס.

עד כאן מאמרו של פרסיקו.

כאמור, אני שותף איתו למשאלה שישראל תהפוך לחברת מופת ו”אור לגויים”, אבל מתקשה לראות איך היא תוכל להתגשם בצורה בה הוא מייחל.

(1) איפה אנשי החזון בארץ שיוכלו לנסח בימינו את הזהות היהודית הפוזיטיבית? אחד ההוגים היהודיים הגדולים של הדור שלנו, הרב יונתן זקס ז”ל, שיכול היה אולי לנסח חזון כזה, זכה להכרה מועטת בארץ עד לאחר מותו, יש הטוענים ש”היה יכול להתהלך כאן כאלמוני”.

עד כמה שאני רואה, האליטה של ההגות היהודית בארץ בוחרת קו הרבה יותר בדלני ומסתגר, כפי שמשתמע למשל מכתביו של הרב שג”ר (כתבתי כאן התייחסות נרחבת למאמר המדובר)

"איני מאמין במיסטיקה יהודית אחרת; הפרחים האקזוטיים יצמחו דווקא בגינה האורתודוקסית. מאזורים אחרים יצמחו אנשים גדולים, מדענים גדולים, סופרים, ואפילו אנשים דתיים וצדיקים, אך לא אנשי דת יהודיים.”

(2) בעיניי יש חוסר עקביות בהצעה של פרסיקו - הערכים הפוזיטיביים שהוא מייחל להם (”שאיפה לצדק ולחסד, את אהבת הגר, את מוסר הנביאים, את בריאת כל בני האדם בצלם אלוהים, את רדיפת השלום”) דומים בצורה מחשידה לערכים של תנועות השמאל היהודיות-הפרוגרסיביות שהוא פוסל - הוא קובע שהם מיעוט קטן ופריבילגי שלא יצליח לצבור מספיק משקל להוות אלטרנטיבה שלטונית. כנראה הוא מקווה שהערכים הפוזיטיביים להם הוא מייחל יכולים לדור בכפיפה אחת עם לאומיות בריאה.

אבל, (3) האם הרעיון של מדינה הבנוייה סביב זהות לאומית בכלל ברת קיימא בעידן הנוכחי? הרב זקס בעצמו היה מודע היטב לבעייתיות בכך, וכתב על כך בספרו האחרון, Morality:

In a global age, the very idea of a national identity has become problematic. We can no longer build national identity on religion or ethnicity or culture

לא ברור בכלל מה עתיד הלאומיות בסדר העולמי החדש, שמצריך שיתוף פעולה חוצה גבולות במענה לשלל אתגרים גלובליים, ממשבר האקלים למשברים חברתיים המוקצנים ע”י רשתות חברתיות דיגיטליות שלא מבחינות בגבולות. תמורות אלו גם קוראות תיגר על קביעתו של פרסיקו לגבי הריקנות של השמאל הפרוגרסיבי.

(4) האמנם השמאל הפרוגרסיבי מסתכם באינדיבידואליזם ריק שלא מאפשר חיים בעלי משמעות? פרסיקו כותב שפרוגרסיבים דוגלים באוניברסליזם “שבו אנחנו לכאורה משילים כל שייכות וחופשיים מכול”, וש”בהבחינו בין הפרטי לחברתי מאפשר הליברליזם לגיטימציה להתעלמותו של הפרטי מהחברתי”.

אבל מרגיש לי שפרסיקו תוקף איש קש, קריקטורה של שמאל פרוגרסיבי שמתיישבת התמונה שהוא מצייר. אלא שבמציאות יש מגוון רחב של גישות פרוגרסיביות ובכללן גישות רבות שדווקא בגלל שהן יותר אוניברסליות, הן לוקחות אחריות על אתגרים על-לאומיים קריטיים כגון קיימות, אקולוגיה וצורות ממשל חדשות לתיאום בינלאומי. ניתן לראות קו מגמה ברור של התרחבות התודעה האנושית מתודעה שבטית, דרך תודעה לאומית ובכיוון תודעה גלובלית חדשה, ויש על כך ספרות מדעית רחבה ומשכנעת.

“Many current threats to sustainability are characterized by inadvertent planetary-scale changes in the environment. These are caused by our aggregate activities being unguided by an awareness of their global scale consequences... It is not hard to argue that the long-term survival of our, or any global scale ‘project of civilization’ will require a fundamentally different mode of planetary-scale behaviour…” — Intelligence as a planetary scale process

על כן, איני משתכנע כלל מטענתו של פרסיקו שמדינת הלאום המודרנית היא “נקודת איזון בין רצונו של הפרט בחירות ובין הזדקקותו לזהות” - כאילו תודעה לאומית היא נקודת שבת פלאית שבה התרחבות התודעה האנושית צריכה להיעצר.

כפי ששאלתי כאן, איך נהיה אור לגויים מבלי להצטרף לתנועות הללו? נדמה לי שהצטרפות אליהם תאלץ אותנו להרחיב את התודעה אל מעבר ללאום ולאמץ מהערכים האוניברסליים, שנראה שפרסיקו עדיין סולד מהם. אני אגב חושב גם שנצטרך לעבור הלאה מהדיכוטומיה הישנה של שמאל וימין, התחלתי לכתוב על זה קצת פה בהקשרים כלכליים, ומקווה להרחיב בעתיד גם על ההקשרים הפוליטיים.

חבר הפנה אליי מאמר של אוריה מבורך שהתפרסם בשילוח ב-2018, "פוסטמודרניזם טוב ליהודים". המאמר הזה מדאיג אותי מכמה סיבות.

הכותבת מתבססת על כתבים של הרב שג"ר כדי לבנות קייס פוסט-מודרני למסורתיות שמרנית. היא מתארת סולם תודעתי-התפתחותי, ממסורת למודרנה ולפוסט-מודרנה.

הדתי המסורתי השמרן חי אמת אובייקטיבית, כזו הנמסרת מדור לדור ע"י זקני הקהילה והרבנים. חיים את האמת ולא שואלים עליה שאלות.

הדתי המודרני כבר נאלץ להתמודד עם חשיבה ביקורתית- האמת צריכה להיות נצחית ואובייקטיבית- אוניברסלית עבור כולם. מה שמטריד את הדתי המודרני הוא אם כך ההתנגשות בין הדת למדע.

המאמר טוען ששני הטיפוסים האלה לא עומדים במבחן המודרנה, ומתוארים כמה אסטרטגיות והליקוים שלהם, למשל הפיכת המסורת לאמת אובייקטיבית (הונאה עצמית) או הפיכת המסורת לנאורה וליברלית ("מסוכן לפתוח את החלון- לא רק הרוח נכנסת דרכו אלא גם הבן שלי עלול לצאת ממנו").

ואז מגיעה הפוסט-מודרנה ואיתה איומים חדשים אבל גם הזדמנויות חדשות לבניית תודעה יהודית מסורתית פוסט-ליברלית שמרנית. את המהלך האקרובטי הזה הכותבת בונה על בסיס כתביו של הרב שג"ר. (אני לא קראתי דברים שלו אז אני לא יודע כמה נאמנה היא מייצגת אותו.)

הפוסט-מודרנה מפרקת את האמת אובייקטיבית. טיפוס אחד שנקרא ציוני-דתי-פוסטמודרני (צד"פ) "לייט" נתקע במוסר רלטיביסטי וגורס כי אין אמת מוחלטת, ובכך נידון לשבת על הגדר, בבלבול זהותי נצחי.

מנגד, הגיבור הצד"פ האורתודוכסי נוקט גישה מיסטית יותר וגורס שהכל אמת, יש מקום לכל תרבות הקטעים שלה. איך אז יוצאים מהביצה של מוסר רלטיביסטי? הכותבת מביאה דוגמא של הרב שג"ר בנושא של רצח על כבוד המשפחה כפי שנהוג בפלחים מסויימים של התרבות הדרוזית:

"הצד"פ-לייט איננו מסוגל להתווכח עם רוצח אחותו על רקע כבוד המשפחה; הוא מביט בשני הסיפרים, המערבי והדרוזי-מסורתי, כשווים מבחינת התוקף שלהם ולו לא נותר אלא לשתוק. לא כך הצד"פ-אורתודוקס: הוא יודע שהאמת היא הבניה תרבותית אבל אין זה מונע ממנו לחשוב שאותו רוצח טועה וכי חובה לשכנעו בטעותו."

כאן אני סבור שהם נוגעים בנקודה נכונה ועמוקה- מוסר נבנה דרך דו-שיח ומפגש בין-עדתי, שכולל גם לדרוש הסברים והצדקות: אם צד מסויים בטוח בצדקתו, עליו לשכנע אחרים בכך, ולהיות פתוח לכך שאחרים ידרשו ממנו הסברים לבחירותיו שלו.

ואכן היא כותבת "(הצד"פ האורתודוקסי) מודע כל הזמן לכך שגם האמת של האחר היא אמת, אולם דווקא משום ש"אין חומר כזה שממנו ניתן לכונן את האמת", יש מקום לכל צד לנסות לשכנע את האחר בצדקתו."

אלא מכאן ואילך הרגשתי שהיא נוקטת מוסר כפול מקומם ומטעה. כמה פסקאות אחרי שהצד"פ האורתודוקסי מנסה לשכנע את הדרוזי בצדקתו, היא פוטרת אותו מהצורך להצדיק את מעשיו:

"(הצד"פ האורתודוקסי) מוותר על הצורך בהצדקה לבחירה שלו ותחת זאת נוקט 'קבלה עצמית'."

ובכך היא חוטאת באחד החטאים הכי ישנים בספר, "myside bias": אנשים טובים מאוד בלבקר אחרים אבל גרועים בלבקר את עצמם. לכן ראוי (קריאה שלי) לו לאדם ולמגזר לצאת מהבועה שלהם ולהתערות בחברה הרחבה יותר (מלכתחילה ולא להסתמך על אויבים חיצוניים, אבל מזל בינתיים שיש אויבים ושיש את צה"ל).

יותר גרוע, הם עוד מצדיקים את חוסר הצורך בהצדקה! הם מציגים בגאווה את רעיון האמונה המעגלית, "אני מאמין כי אני מאמין".

"מציע הרב שג"ר כי כאשר מדובר בסוגיות של זהות עצמית מוּלדת (כגון זהות דתית), "ככה" היא דווקא תשובה לגיטימית ואולי גם מוצלחת, או 'גבוהה' יותר בלשונו"

זאת ועוד - הכותבת פוסלת את התשובה "ככה" כשהמסורתי הנושן נשאל למה מאמין, אבל מקבלת אותו כשעונה ככה הגיבור הצד"פ האורתודכסי. מה שונה ה"ככה" של הדרוזי מה"ככה" של הצד"פ האורתודוכסי?

את מי זה משכנע? נראה שרק את המשוכנעים...

לא פלא אם כן, שהאידיאל שהם מקדמים הוא העוף המגזרי המוזר, אותו יהודי-מסורתי-פוסט-ליברלי-שמרני. נוצר בי הרושם שהרב שג"ר מוותר על האתוס היהודי של להיות דוגמא ומופת כלפי פנים וכלפי חוץ, אור לגויים, זוכה פרסי נובל ומייסד סטארטאפים מתקני עולם. במקום זאת הם מציגים את רעיון ה"פרחים האקזוטיים":

"איני מאמין במיסטיקה יהודית אחרת; הפרחים האקזוטיים יצמחו דווקא בגינה האורתודוקסית. מאזורים אחרים יצמחו אנשים גדולים, מדענים גדולים, סופרים, ואפילו אנשים דתיים וצדיקים, אך לא אנשי דת יהודיים."

בעבר הגיבורים היהודיים היו אנשי דת אבל גם מדענים (הרמב"ם), וגם ידעו לשכנע עמים אחרים באמת שלהם (סיפורי הכוזרי).

אולי הגלות, שבה נדרשנו למפגש ולביקורת מצד הגויים עשתה לנו טוב בהיבטים האלה?

למרות כל המורשת התרבותית האדירה, נראה שכל שאיפותיה של אותה יהדות אורתודוקסית פוסט-מודרנית הצטמקו לזהות מעגלית נישתית מגזרית- להצמיח עוד אנשי דת יהודיים. עוד מספרים בגאווה על (ספק) אידיאל שבו ניחנים הפרחים האקזוטיים הללו- "בנקודה הקשה של ההלכה, בכפייתיות, בנוירוזה" ובסכיזופרניה (לא מילים שלי).

כדוגמא לאידאל הזה מביאה הכותבת סיפור מקרה:

"אישה דתית שרוקדת בלהקת מחול המופיעה בין השאר גם בפני קהל מעורב, גברים ונשים. כעת עומדות בפנינו שתי אפשרויות: האחת, מדובר באישה דתית ליברלית, שאיננה חובשת כיסוי ראש ומתפללת בשבתות בבית כנסת שוויוני; השנייה, מדובר באישה דתית המתפללת שלוש תפילות ביום מאחורי מחיצה וחובשת כיסוי ראש מלא גם בשעת הריקוד. איזה פרח אקזוטי יותר? או במילים אחרות, איזו דמות מגלמת בתוכה מתח נועז יותר או מעניין יותר? מי שסבור (כמוני) שהאישה השנייה מעניינת יותר תופס את המחויבות להלכה כ'נקודה קשה', כלומר כנקודה שאיננה אמורה להשתלב בהרמוניה ליברלית עם כל מאפייני האישיות, אלא לפעול באופן שהרב שג"ר מכנה "סכיזופרני"

אלה גיבורי הדת החדשים??? Is that the best we've got?

אל מול הרמב"ם שהיטב נתן ולידציה לתחושת המבוכה, הגיבור הצד"פ ניחן ב"פתיחות" ל"ביקורת ולשינוי מבלי שאלה יערערו את זהותו הדתית ואת מחויבותו להלכה."

לסיכום- הכותרת עוררה בי ציפיות רבות: איך זהות יהודית חדשה מתעצבת במפגש עם חזית ההגות. אלא שמהר מאוד הבנתי שזהות חדשה לא נוצרת - אם הבנתי נכון, לוקחים את פרי עמלם ההגותי החדשני של אחרים ומנצלים אותו להצדיק ולשמר את הקיים, וכל מה שמציעים בתמורה אלה פרחים אקזוטיים.

מה אתם חושבים?