(פורסם בפייסבוק שלי בספטמבר 2021)

חבר הפנה אליי מאמר של אוריה מבורך שהתפרסם בשילוח ב-2018, "פוסטמודרניזם טוב ליהודים". המאמר הזה מדאיג אותי מכמה סיבות.

הכותבת מתבססת על כתבים של הרב שג"ר כדי לבנות קייס פוסט-מודרני למסורתיות שמרנית. היא מתארת סולם תודעתי-התפתחותי, ממסורת למודרנה ולפוסט-מודרנה.

הדתי המסורתי השמרן חי אמת אובייקטיבית, כזו הנמסרת מדור לדור ע"י זקני הקהילה והרבנים. חיים את האמת ולא שואלים עליה שאלות.

הדתי המודרני כבר נאלץ להתמודד עם חשיבה ביקורתית- האמת צריכה להיות נצחית ואובייקטיבית- אוניברסלית עבור כולם. מה שמטריד את הדתי המודרני הוא אם כך ההתנגשות בין הדת למדע.

המאמר טוען ששני הטיפוסים האלה לא עומדים במבחן המודרנה, ומתוארים כמה אסטרטגיות והליקוים שלהם, למשל הפיכת המסורת לאמת אובייקטיבית (הונאה עצמית) או הפיכת המסורת לנאורה וליברלית ("מסוכן לפתוח את החלון- לא רק הרוח נכנסת דרכו אלא גם הבן שלי עלול לצאת ממנו").

ואז מגיעה הפוסט-מודרנה ואיתה איומים חדשים אבל גם הזדמנויות חדשות לבניית תודעה יהודית מסורתית פוסט-ליברלית שמרנית. את המהלך האקרובטי הזה הכותבת בונה על בסיס כתביו של הרב שג"ר. (אני לא קראתי דברים שלו אז אני לא יודע כמה נאמנה היא מייצגת אותו.)

הפוסט-מודרנה מפרקת את האמת אובייקטיבית. טיפוס אחד שנקרא ציוני-דתי-פוסטמודרני (צד"פ) "לייט" נתקע במוסר רלטיביסטי וגורס כי אין אמת מוחלטת, ובכך נידון לשבת על הגדר, בבלבול זהותי נצחי.

מנגד, הגיבור הצד"פ האורתודוכסי נוקט גישה מיסטית יותר וגורס שהכל אמת, יש מקום לכל תרבות הקטעים שלה. איך אז יוצאים מהביצה של מוסר רלטיביסטי? הכותבת מביאה דוגמא של הרב שג"ר בנושא של רצח על כבוד המשפחה כפי שנהוג בפלחים מסויימים של התרבות הדרוזית:

"הצד"פ-לייט איננו מסוגל להתווכח עם רוצח אחותו על רקע כבוד המשפחה; הוא מביט בשני הסיפרים, המערבי והדרוזי-מסורתי, כשווים מבחינת התוקף שלהם ולו לא נותר אלא לשתוק. לא כך הצד"פ-אורתודוקס: הוא יודע שהאמת היא הבניה תרבותית אבל אין זה מונע ממנו לחשוב שאותו רוצח טועה וכי חובה לשכנעו בטעותו."

כאן אני סבור שהם נוגעים בנקודה נכונה ועמוקה- מוסר נבנה דרך דו-שיח ומפגש בין-עדתי, שכולל גם לדרוש הסברים והצדקות: אם צד מסויים בטוח בצדקתו, עליו לשכנע אחרים בכך, ולהיות פתוח לכך שאחרים ידרשו ממנו הסברים לבחירותיו שלו.

ואכן היא כותבת "(הצד"פ האורתודוקסי) מודע כל הזמן לכך שגם האמת של האחר היא אמת, אולם דווקא משום ש"אין חומר כזה שממנו ניתן לכונן את האמת", יש מקום לכל צד לנסות לשכנע את האחר בצדקתו."

אלא מכאן ואילך הרגשתי שהיא נוקטת מוסר כפול מקומם ומטעה. כמה פסקאות אחרי שהצד"פ האורתודוקסי מנסה לשכנע את הדרוזי בצדקתו, היא פוטרת אותו מהצורך להצדיק את מעשיו:

"(הצד"פ האורתודוקסי) מוותר על הצורך בהצדקה לבחירה שלו ותחת זאת נוקט 'קבלה עצמית'."

ובכך היא חוטאת באחד החטאים הכי ישנים בספר, "myside bias": אנשים טובים מאוד בלבקר אחרים אבל גרועים בלבקר את עצמם. לכן ראוי (קריאה שלי) לו לאדם ולמגזר לצאת מהבועה שלהם ולהתערות בחברה הרחבה יותר (מלכתחילה ולא להסתמך על אויבים חיצוניים, אבל מזל בינתיים שיש אויבים ושיש את צה"ל).

יותר גרוע, הם עוד מצדיקים את חוסר הצורך בהצדקה! הם מציגים בגאווה את רעיון האמונה המעגלית, "אני מאמין כי אני מאמין".

"מציע הרב שג"ר כי כאשר מדובר בסוגיות של זהות עצמית מוּלדת (כגון זהות דתית), "ככה" היא דווקא תשובה לגיטימית ואולי גם מוצלחת, או 'גבוהה' יותר בלשונו"

זאת ועוד - הכותבת פוסלת את התשובה "ככה" כשהמסורתי הנושן נשאל למה מאמין, אבל מקבלת אותו כשעונה ככה הגיבור הצד"פ האורתודכסי. מה שונה ה"ככה" של הדרוזי מה"ככה" של הצד"פ האורתודוכסי?

את מי זה משכנע? נראה שרק את המשוכנעים...

לא פלא אם כן, שהאידיאל שהם מקדמים הוא העוף המגזרי המוזר, אותו יהודי-מסורתי-פוסט-ליברלי-שמרני. נוצר בי הרושם שהרב שג"ר מוותר על האתוס היהודי של להיות דוגמא ומופת כלפי פנים וכלפי חוץ, אור לגויים, זוכה פרסי נובל ומייסד סטארטאפים מתקני עולם. במקום זאת הם מציגים את רעיון ה"פרחים האקזוטיים":

"איני מאמין במיסטיקה יהודית אחרת; הפרחים האקזוטיים יצמחו דווקא בגינה האורתודוקסית. מאזורים אחרים יצמחו אנשים גדולים, מדענים גדולים, סופרים, ואפילו אנשים דתיים וצדיקים, אך לא אנשי דת יהודיים."

בעבר הגיבורים היהודיים היו אנשי דת אבל גם מדענים (הרמב"ם), וגם ידעו לשכנע עמים אחרים באמת שלהם (סיפורי הכוזרי).

אולי הגלות, שבה נדרשנו למפגש ולביקורת מצד הגויים עשתה לנו טוב בהיבטים האלה?

למרות כל המורשת התרבותית האדירה, נראה שכל שאיפותיה של אותה יהדות אורתודוקסית פוסט-מודרנית הצטמקו לזהות מעגלית נישתית מגזרית- להצמיח עוד אנשי דת יהודיים. עוד מספרים בגאווה על (ספק) אידיאל שבו ניחנים הפרחים האקזוטיים הללו- "בנקודה הקשה של ההלכה, בכפייתיות, בנוירוזה" ובסכיזופרניה (לא מילים שלי).

כדוגמא לאידאל הזה מביאה הכותבת סיפור מקרה:

"אישה דתית שרוקדת בלהקת מחול המופיעה בין השאר גם בפני קהל מעורב, גברים ונשים. כעת עומדות בפנינו שתי אפשרויות: האחת, מדובר באישה דתית ליברלית, שאיננה חובשת כיסוי ראש ומתפללת בשבתות בבית כנסת שוויוני; השנייה, מדובר באישה דתית המתפללת שלוש תפילות ביום מאחורי מחיצה וחובשת כיסוי ראש מלא גם בשעת הריקוד. איזה פרח אקזוטי יותר? או במילים אחרות, איזו דמות מגלמת בתוכה מתח נועז יותר או מעניין יותר? מי שסבור (כמוני) שהאישה השנייה מעניינת יותר תופס את המחויבות להלכה כ'נקודה קשה', כלומר כנקודה שאיננה אמורה להשתלב בהרמוניה ליברלית עם כל מאפייני האישיות, אלא לפעול באופן שהרב שג"ר מכנה "סכיזופרני"

אלה גיבורי הדת החדשים??? Is that the best we've got?

אל מול הרמב"ם שהיטב נתן ולידציה לתחושת המבוכה, הגיבור הצד"פ ניחן ב"פתיחות" ל"ביקורת ולשינוי מבלי שאלה יערערו את זהותו הדתית ואת מחויבותו להלכה."

לסיכום- הכותרת עוררה בי ציפיות רבות: איך זהות יהודית חדשה מתעצבת במפגש עם חזית ההגות. אלא שמהר מאוד הבנתי שזהות חדשה לא נוצרת - אם הבנתי נכון, לוקחים את פרי עמלם ההגותי החדשני של אחרים ומנצלים אותו להצדיק ולשמר את הקיים, וכל מה שמציעים בתמורה אלה פרחים אקזוטיים.

מה אתם חושבים?