אם לתקווה הייתה פלומה, אז במלונית המודחים של החיים, מלאכי החבלה היו זורקים מלמעלה בננות לקופים. רודפי העפיפונים מהצמתים היו חברי כבוד בסלון הדחויים של החיים. ואני תכשיט מזויף של תופת נוצץ, מתגלגלת כמו סיזיפוס כשרואה איך מידאס מתפלפ. נועלת נעליים בלי שרוכים, מוכנה למאסר, בול, חברה למסחר, עושה שורט על צער אנושי.
לא אחד אפס זה הביט.
ותת ההכרה, בתורה; נפתחת כמו שושנה ומשירה נוצות והדונג שנמס, מרפה ובאיטיות מנשקת את הים.