קראתי בעניין את המאמר החדש של תומר פרסיקו, שמנסה להבין מה קורה איתנו ואיך הגענו לנקודה הקשה שאליה הגענו. התחברתי מאוד לשורה התחתונה שלו:

ומעבר לכול, רק סיפור משותף, של בניית חברת מופת, יעשה צדק עם חיינו כאן ועם ההיסטוריה והמורשת שלנו. הסיפור הזה חייב להיות בצורה זו או אחרת בניית חברת מופת בארץ ישראל.

אני מסכים מאוד עם פרסיקו שאנו זקוקים בדחיפות לסיפור וחזון מלכדים, ושחסרונם מסוכן לנו בהרבה מאיומים מבחוץ. כתבתי על כך כאן רבות בעבר. עם זאת, יש לי כמה שאלות לגבי הניתוח של פרסיקו ומהכיוון שהוא מציע.

פרסיקו כותב על משבר הזהות שבה שרוייה החברה הישראלית, ובפרט על עליית הימין הפופוליסטי שמאיימת (כך אנו סבורים) על האופי הדמוקרטי של המדינה. כמו רבים אחרים, פרסיקו רואה בעליית הימין תגובת-נגד לפריחה העולמית של הליברליזם המאיים על זהויות אתניות, מסורתיות ולאומניות. פרסיקו מבחין בין שתי גישות שמאל עיקריות בישראל: השמאל הפרוגרסיבי והאוניברסלי יותר המיוצג ע”י מפלגות כמו מרץ, והשמאל הליברלי-לאומי המיוצג ע”י יש עתיד או כחול לבן. פרסיקו טוען שהשמאל הפרוגרסיבי לא מסוגל להוות אלטרנטיבה שלטונית מאחר והיא מדברת רק אל

מעגל מוגבל של אנשי מעמד בינוני(-גבוה) משכילים וחילונים (ולרוב, אשכנזים).

בנוסף השמאל הפרוגרסיבי מאיים על זהויות אתניות, מסורתיות ולאומניות “אשר נחוצים לרובנו עבור חיים בעלי משמעות”.

לכן, פרסיקו גורס כי רק השמאל הליברלי הממלכתי-לאומי יכול להעמיד אלטרניטיבה בת קיימא לממשלת הימין הפופוליסטית של נתניהו. אבל, כך הוא טוען, אין די בשמאל הליברלי הקיים:

צריך להציע לבוחרים גם זהות יהודית פוזיטיבית…יש להדגיש את כל המימדים היהודיים שנתניהו ושותפיו מזניחים: את השאיפה לצדק ולחסד, את אהבת הגר, את מוסר הנביאים, את בריאת כל בני האדם בצלם אלוהים, את רדיפת השלום. על כל אלה להיות מודגשים, מדוברים, נישאים כדגל.

ועוד:

תנועה הציונית מעולם לא הסתפקה בשאיפה להקים מדינת לאום, אלא הוסיפה לה תמיד את הקריאה האתית והחברתית להתעלות עצמית, למימושו של חזון ה'אור לגויים', להקמתה של חברת מופת. יש לשוב ולהציב מטרה זו כאידיאל וכאתוס.

עד כאן מאמרו של פרסיקו.

כאמור, אני שותף איתו למשאלה שישראל תהפוך לחברת מופת ו”אור לגויים”, אבל מתקשה לראות איך היא תוכל להתגשם בצורה בה הוא מייחל.

(1) איפה אנשי החזון בארץ שיוכלו לנסח בימינו את הזהות היהודית הפוזיטיבית? אחד ההוגים היהודיים הגדולים של הדור שלנו, הרב יונתן זקס ז”ל, שיכול היה אולי לנסח חזון כזה, זכה להכרה מועטת בארץ עד לאחר מותו, יש הטוענים ש”היה יכול להתהלך כאן כאלמוני”.

עד כמה שאני רואה, האליטה של ההגות היהודית בארץ בוחרת קו הרבה יותר בדלני ומסתגר, כפי שמשתמע למשל מכתביו של הרב שג”ר (כתבתי כאן התייחסות נרחבת למאמר המדובר)

"איני מאמין במיסטיקה יהודית אחרת; הפרחים האקזוטיים יצמחו דווקא בגינה האורתודוקסית. מאזורים אחרים יצמחו אנשים גדולים, מדענים גדולים, סופרים, ואפילו אנשים דתיים וצדיקים, אך לא אנשי דת יהודיים.”

(2) בעיניי יש חוסר עקביות בהצעה של פרסיקו - הערכים הפוזיטיביים שהוא מייחל להם (”שאיפה לצדק ולחסד, את אהבת הגר, את מוסר הנביאים, את בריאת כל בני האדם בצלם אלוהים, את רדיפת השלום”) דומים בצורה מחשידה לערכים של תנועות השמאל היהודיות-הפרוגרסיביות שהוא פוסל - הוא קובע שהם מיעוט קטן ופריבילגי שלא יצליח לצבור מספיק משקל להוות אלטרנטיבה שלטונית. כנראה הוא מקווה שהערכים הפוזיטיביים להם הוא מייחל יכולים לדור בכפיפה אחת עם לאומיות בריאה.

אבל, (3) האם הרעיון של מדינה הבנוייה סביב זהות לאומית בכלל ברת קיימא בעידן הנוכחי? הרב זקס בעצמו היה מודע היטב לבעייתיות בכך, וכתב על כך בספרו האחרון, Morality:

In a global age, the very idea of a national identity has become problematic. We can no longer build national identity on religion or ethnicity or culture

לא ברור בכלל מה עתיד הלאומיות בסדר העולמי החדש, שמצריך שיתוף פעולה חוצה גבולות במענה לשלל אתגרים גלובליים, ממשבר האקלים למשברים חברתיים המוקצנים ע”י רשתות חברתיות דיגיטליות שלא מבחינות בגבולות. תמורות אלו גם קוראות תיגר על קביעתו של פרסיקו לגבי הריקנות של השמאל הפרוגרסיבי.

(4) האמנם השמאל הפרוגרסיבי מסתכם באינדיבידואליזם ריק שלא מאפשר חיים בעלי משמעות? פרסיקו כותב שפרוגרסיבים דוגלים באוניברסליזם “שבו אנחנו לכאורה משילים כל שייכות וחופשיים מכול”, וש”בהבחינו בין הפרטי לחברתי מאפשר הליברליזם לגיטימציה להתעלמותו של הפרטי מהחברתי”.

אבל מרגיש לי שפרסיקו תוקף איש קש, קריקטורה של שמאל פרוגרסיבי שמתיישבת התמונה שהוא מצייר. אלא שבמציאות יש מגוון רחב של גישות פרוגרסיביות ובכללן גישות רבות שדווקא בגלל שהן יותר אוניברסליות, הן לוקחות אחריות על אתגרים על-לאומיים קריטיים כגון קיימות, אקולוגיה וצורות ממשל חדשות לתיאום בינלאומי. ניתן לראות קו מגמה ברור של התרחבות התודעה האנושית מתודעה שבטית, דרך תודעה לאומית ובכיוון תודעה גלובלית חדשה, ויש על כך ספרות מדעית רחבה ומשכנעת.

“Many current threats to sustainability are characterized by inadvertent planetary-scale changes in the environment. These are caused by our aggregate activities being unguided by an awareness of their global scale consequences... It is not hard to argue that the long-term survival of our, or any global scale ‘project of civilization’ will require a fundamentally different mode of planetary-scale behaviour…” — Intelligence as a planetary scale process

על כן, איני משתכנע כלל מטענתו של פרסיקו שמדינת הלאום המודרנית היא “נקודת איזון בין רצונו של הפרט בחירות ובין הזדקקותו לזהות” - כאילו תודעה לאומית היא נקודת שבת פלאית שבה התרחבות התודעה האנושית צריכה להיעצר.

כפי ששאלתי כאן, איך נהיה אור לגויים מבלי להצטרף לתנועות הללו? נדמה לי שהצטרפות אליהם תאלץ אותנו להרחיב את התודעה אל מעבר ללאום ולאמץ מהערכים האוניברסליים, שנראה שפרסיקו עדיין סולד מהם. אני אגב חושב גם שנצטרך לעבור הלאה מהדיכוטומיה הישנה של שמאל וימין, התחלתי לכתוב על זה קצת פה בהקשרים כלכליים, ומקווה להרחיב בעתיד גם על ההקשרים הפוליטיים.